שמואל דנזן, לוחם שריון שרד את מלחמת ששת הימים. הטנק שלו נפגע אך הוא וחבריו הוסיפו להילחם בגבורה. במלחמת יום הכיפורים נפצע פעמיים. חבריו נהרגו והוא,המשיך להילחם. עד לרגע שהטנק בו נלחם ספג פגיעה ישירה וקטלנית. חבריו נהרגו במקום. הוא נפצע אנושות ובשארית כוחותיו יצא מהטנק ואז נורה למוות... ראיון עם אח אוהב ומתגעגע
ציון דנזן, תושב העיר בית שמש, איבד את אחיו שמואל ז"ל במלחמת יום הכיפורים. 33 שנים חלפו מאז פרוץ במלחמה, אך זיכרונותיו מאותה תקופה לא ימחו לעולם. ציון משחזר בפניי את הימים הנוגים ועיניו כבר יבשו מדמעות. מידי פעם במהלך פגישתי עימו מופיעה לחלוחית של דמעה בזוית עיינו ועל פניו נסוך עצב שאין לו סוף.
ציון, גמלאי של עיריית בית שמש מזה 7 שנים. הוא ניהל במשך חמש עשרה שנה את מחלקת המים בעיר. ציון נשוי לכרמלה, מזכירה רפואית במקצועה, אב לחמישה ילדים וסב לחמישה נכדים.
בסלון ביתם של משפחת דנזן, מעל מכשיר הטלביזיה, מונחת תמונתו של שמואל ז"ל. אני נזכרת בשורה משירו של חיים חפר 'הרעות': "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר". שמואל היה גבר יפה תואר, שופע בלורית שיער. אני מציינת זאת בפניי ציון והוא מאשר את דבריי כשהוא מהנהן בראשו: "שמואל היה גבר יפה תואר, במלוא מובן המילה". הוא אומר לי. "צידקיהו, בני הבכור, דומה לו מאוד". הוא מוסיף ומשתתק.
לציון ושמואל ז"ל הייתה אחות בכורה שנרצחה בעיר בגדד שבעיראק, עיר הולדתם. ציון טוען שהמוסלמים השליכו אותה לנהר בהיותה בת 8 שנים. אחרי האחות נולדו למשפחה שלושה בנים: ירמיהו, שמואל וציון.
שמואל שירת כחייל קרבי ביחידת שריון ונלחם במלחמת ששת הימים, במהלך ימי המלחמה נפגע הטנק בו נלחם. שמואל והחיילים בטנק המשיכו להתקדם עד לתעלת סואץ על אף העובדה שהטנק נפגע והגיעו לתעלה.
ציון מספר על אחיו שמואל ז"ל ועייניו מנצנצות בברק הערצה לאח ששרד את מלחמת ששת הימים ונלחם ללא חת במלחמת יום הכיפורים.
שמואל היה נשוי כשבע שנים ללא ילדים. בשנה שבה פרצה המלחמה מלאו לו 29 אביבים. ציון אחיו היה בן 27 ,נשוי ואב לשני ילדים (צדקיהו ודקלה). בכל פעם שציון מזכיר את שמו של אחיו שמואל ז"ל, עיניו מנצנצות בברק הערצה לאח ששרד את מלחמת ששת הימים ונלחם ללא חת במלחמת יום הכיפורים.
ספר לי על היום בו פרצה המלחמה, היכן הייתם ומה אירע באותו היום?
"באותו היום, יום הכיפורים, צמנו כמובן והתפללנו בבית הכנסת ככל העם. בשעה 14:00 שמענו את האזעקה שבישרה על פרוץ המלחמה. שמואל אמר לי: "אני בטוח שרכב האיסוף הצבאי ממתין לי ליד הבית". מיהרנו לבית ההורים וכרבע שעה לאחר מכן הרכב הצבאי אכן הופיע ואסף את שמואל למלחמה. שמואל גויס במחנה 'ג'וליס' הסמוך לקריית מלאכי,ומשם נסע לסיני".
"בקרב הראשון", ממשיך ציון ורעד עובר בקולו. "שמואל נפצע והמשיך להילחם על אף פציעתו. ביום הלחימה השלישי הטנק שבו נלחם נפגע בפגיעה ישירה וכל ארבעת חבריו הלוחמים בטנק נהרגו. שמואל נפצע, קיבל טיפול והמשיך להילחם...ביום הרביעי ללחימה עם חציית הטנק את תעלת סואץ, הטנק של שמואל היה בין הטנקים הראשונים שחצו את התעלה, נפגע הטנק מפגיעה ישירה. שלושה חיילים מתוך הטנק נהרגו במקום ומפקד הטנק נפצע קשה ופונה לבית החולים 'סורוקה' בבאר שבע.
ביום החמישי למלחמה נסענו אני, אחי ירמיהו, וגיסי סיסו, שוטר בתפקידו, לחפש את אחי. לגיסי היו קשרים ודרכו יכולנו להיכנס לבסיס ולבית החולים ללא מגבלה. הגענו למחנה הצבאי 'ג'וליס' ושם נמסר לנו ששמואל נחשב לנעדר. במחנה לקחו מאיתנו פרטים והבטיחו ליצור עימנו קשר, אם ייוודע דבר מה על מקום הימצאו של שמואל.
יחד עם זאת, מסרו לנו כי מפקד הטנק שבו נלחם שמואל, נפצע, והוא מאושפז בבית החולים 'סורוקה'. החשנו פעמינו לשם ופגשנו את הקצין הפצוע. הוא היה בהכרה. אחי ירמיהו פנה אליו ושאל אותו היכן אחי שמואל. הקצין אמר לנו: "אני יודע שכולם נהרגו ואני נפצעתי. הספקתי לראות את שמואל יוצא בריצה מהטנק כשהוא כרוך באש התופת שספג הטנק. שמואל רץ מספר צעדים וככל הנראה נהרג ממטח יריות שנורה לעברו". הקצין השתתק לרגע והוסיף: "לאחר מכן איבדתי את ההכרה ואיני יודע מה עלה בגורל החיילים".
ביני לבין ציון, השתררה דקת דומיה. ציון משחזר בפעם המי יודע כמה... את הזיכרון הכואב, המצמרר הזה - מראה אחיו: פצוע, חרוך מכוויות, יוצא במאמץ אחרון מהטנק ומנסה על אף פציעתו החמורה להינצל ואולי אף להוסיף ולהילחם... ואני מהרהרת לעצמי על תעצומות הנפש של שמואל באותו רגע נורא ועל אותן דקות איומות שעברו עליו.
"נפרדנו מהקצין לשלום", הוא ממשיך: "ואיחלנו לו החלמה מהירה. בחול המועד סוכות נקשו אל דלת בתינו קצין ממדור הנפגעים של צה"ל, הרב המקומי דאז שמעון בוסקילה ז"ל ורב צבאי והודיעו לנו ששמואל נהרג. הם סיפרו לנו שגופתו נמצאה במרחק מספר מטרים מהטנק כשהיא חרוכה".
כמעט מיותר לשאול כיצד השפיע מותו של שמואל על בני המשפחה, בעיקר על אמך ואביך.
"במלחמת ששת הימים, עת שמואל יצא לקרב, אימי התנהגה כרגיל, כאילו אין מלחמה. היא אכלה ושתתה כרגיל. אך, במלחמת יום הכיפורים, בארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, היא פרשה לפינה, לא שתתה ולא אכלה. כששאלנו אותה מדוע היא נוהגת כך, השיבה: "אני בסדר".
בימים הללו, ניכרה מתיחות רבה בפניו של אבי. הוא נראה שרוי במועקה וחיוור פנים. אבי היה אדם סגור מטבעו לא הרבה לדבר ולא שיתף אחרים בלבטיו. כששמואל נהרג, אמא לא הפסיקה לבכות. שמואל היה בשבילה הכול. היא פינקה אותו כפי שמפנקים בנות רכות ועדינות, הייתה קשורה אליו בכל מאודה. עם מותו חרב עליה עולמה. לנו, הילדים היה קשה מנשוא לחזות בהורינו במצבם, בנוסף על אבלינו אנו, על אחינו האהוב. אימי נפטרה לפני כארבעה עשר שנים. לאורך כל השנים, היא לא הפסיקה להזכיר את שמואל ולהתפלל לעילוי נשמתו. אבי נפטר כחמש שנים לאחר מותו של שמואל. ניכר היה כי היגון חזק מימנו ויתכן מאוד כי השפעת האבל זירזה את מותו".
איזה בן אדם היה שמואל, כילד וכגבר צעיר?
"שמואל היה בחור מקסים. אני לא אומר זאת כי הוא היה אחי, כל מכריו יעידו על כך. הוא היה ילד ובחור יפה תואר, ילד אכפתי ורגיש, מסור למשפחה. שמואל התגורר ולמד בילדותו בקיבוץ 'גבעת ברנר'. הוא היה ספורטאי מצטיין, שיחק כדורגל, כדור סל. היינו אחים וחברים טובים בנפש. טיילנו יחד, הלכנו יחד לקולנוע, הוא היה נדיב, היה מזמין אותי על חשבונו. לא היו בינינו סודות". ציון מפסיק לרגע את דבריו ומוסיף בעצב: "שמואל חסר לי עד היום. יש רגעים שבהם אינני מעכל שהוא איננו. שמואל שימש לי אוזן קשבת ויעץ לי בנושאים רבים. עד היום אני מדמיין שאני יכול להרים טלפון ולהתייעץ עימו".
אלמנתו של שמואל, נישאה בשנית וכיום היא אם לשני ילדים. היא מתגוררת בעיר חיפה. בני משפחתו של ציון שומרים על קשר עימה וכשילדיו של ציון מגיעים לחיפה הם מבקרים בביתה. כשפרצה המלחמה היו לציון כאמור שני ילדים. צדקיהו הבן הבכור היה בן שנתיים וחצי. ציון מספר שצדקיהו הפעוט הכיר את דודו ואהב אותו. לאחר הבת דקלה נולד לציון וכרמלה בן והוענק לו השם שמואל והוא מכונה בשם החיבה: שמואליק.
ילדיו של ציון שרתו ומשרתים בצבא ביחידות קרביות: הבן הבכור צדקיהו שרת כמנוען מוטס (כיום נשוי ואב לילדים), דקלה שירתה כחיילת קרבית ברמאללה, שמואליק וליאת שרתו בחייל האוויר ונדב בו הזקונים משרת כרגע במילואים ברמאללה. הילדים שמעו על דודם מחברים ובני משפחה ועל אף שלא זכו להכירו הם חשים אהבה והערצה לדודם הלוחם, הגיבור שנהרג במלחמה.
ציון מספר, שנדב, הבן הקטן, משנה את משמרות השמירה שלו בבסיס ונשאר לשמור כל הלילה אם יש צורך, בכדי להיות נוכח בטקסי יום הזיכרון לחללי צהל בכלל ולדודו בפרט, דבר שמרגש מאוד את ציון אביו. שמואל נטמן בחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים. מידי שנה נערך בלטרון - ב'יד לשריון' - אתר הגבורה וההנצחה לחללי השריון - טקס זיכרון לנופלים הטקס ייערך השנה, ביום רביעי הבא (4.10.06 ). יום חמישי (השבוע) הוא יום האזכרה השנתי למותו של שמואל ז"ל.
נושא השבויים עומד כעת על הפרק. גם במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי חיילים (ביניהם גם מתושבי עירנו). הפניתי לציון שאלה בנושא כאוב זה של נפילת שבויים ובקשתי ממנו כאח לחלל במלחמה, להביע את דעתו בנושא.
"הייתי מעדיף שאחי יהיה שבוי ולא מת. הייתי מעדיף לחיות בתקווה שביום מן הימים, אולי, הוא ישוחרר. בעניין השבויים כיום אני חושב שזהו בזיון של הממשלה שלא הגיעה להסכם עד היום. כמו כן אני רואה בהרג החיילים הרבים כישלון של הממשלה. כשרב טוראי גלעד שליט נלקח בשבי היו צריכים לבצע פעולה רצינית כגון כיתור עזה והטלת עוצר ממושך. כיום בעזה השגרה נמשכת כרגיל. הרסנו את לבנון ובחורינו הצעירים הלכו לחינם. אם כבר אז, היו מבצעים פעולות נרחבות, היו סיכויים גדולים יותר להשבת הבנים. היום, לאחר מות חיילים רבים, אנו נאלץ להחזיר מחבלים רבים תמורת שבויינו. ההגדרה: "מחבלים שאין להם דם על הידיים אינה מקובלת עליי. מחבלים הם מחבלים. נקודה.
שמואל חסר לי מאוד. הוא היה לוחם אמיץ וגיבור. כשאני יודע שהוא נפצע ובכל זאת חזר להילחם אני מתמלא גאווה. כששמעתי את חיילינו שנפצעו בלבנון אומרים שהם רוצים להחלים מפציעותיהם על מנת לשוב ללבנון ולהילחם, דבריהם עוררו צמרמורת בגופי. אין הרבה חיילים כאלה! האכפתיות והפטריוטיות למדינה הם דברים שאנו כעם, צריכים לזקוף ראשינו גבוה ולהיות גאים בחיילים שכאלה".
בסמוך לצומת נחשון, ישנו יער של ק"קל ובו אנדרטה לזכר חללי מלחמות ישראל. שם בין העצים, נטוע עץ חסון וגבוה על שמו של שמואל דנזן ז"ל שלחם בגבורה. יהי זכרו וזכר כל הנופלים ברוך.
פורסם "בשופינג מקומי"
www.sun4u.co.il
ציון דנזן, תושב העיר בית שמש, איבד את אחיו שמואל ז"ל במלחמת יום הכיפורים. 33 שנים חלפו מאז פרוץ במלחמה, אך זיכרונותיו מאותה תקופה לא ימחו לעולם. ציון משחזר בפניי את הימים הנוגים ועיניו כבר יבשו מדמעות. מידי פעם במהלך פגישתי עימו מופיעה לחלוחית של דמעה בזוית עיינו ועל פניו נסוך עצב שאין לו סוף.
ציון, גמלאי של עיריית בית שמש מזה 7 שנים. הוא ניהל במשך חמש עשרה שנה את מחלקת המים בעיר. ציון נשוי לכרמלה, מזכירה רפואית במקצועה, אב לחמישה ילדים וסב לחמישה נכדים.
בסלון ביתם של משפחת דנזן, מעל מכשיר הטלביזיה, מונחת תמונתו של שמואל ז"ל. אני נזכרת בשורה משירו של חיים חפר 'הרעות': "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר". שמואל היה גבר יפה תואר, שופע בלורית שיער. אני מציינת זאת בפניי ציון והוא מאשר את דבריי כשהוא מהנהן בראשו: "שמואל היה גבר יפה תואר, במלוא מובן המילה". הוא אומר לי. "צידקיהו, בני הבכור, דומה לו מאוד". הוא מוסיף ומשתתק.
לציון ושמואל ז"ל הייתה אחות בכורה שנרצחה בעיר בגדד שבעיראק, עיר הולדתם. ציון טוען שהמוסלמים השליכו אותה לנהר בהיותה בת 8 שנים. אחרי האחות נולדו למשפחה שלושה בנים: ירמיהו, שמואל וציון.
שמואל שירת כחייל קרבי ביחידת שריון ונלחם במלחמת ששת הימים, במהלך ימי המלחמה נפגע הטנק בו נלחם. שמואל והחיילים בטנק המשיכו להתקדם עד לתעלת סואץ על אף העובדה שהטנק נפגע והגיעו לתעלה.
ציון מספר על אחיו שמואל ז"ל ועייניו מנצנצות בברק הערצה לאח ששרד את מלחמת ששת הימים ונלחם ללא חת במלחמת יום הכיפורים.
שמואל היה נשוי כשבע שנים ללא ילדים. בשנה שבה פרצה המלחמה מלאו לו 29 אביבים. ציון אחיו היה בן 27 ,נשוי ואב לשני ילדים (צדקיהו ודקלה). בכל פעם שציון מזכיר את שמו של אחיו שמואל ז"ל, עיניו מנצנצות בברק הערצה לאח ששרד את מלחמת ששת הימים ונלחם ללא חת במלחמת יום הכיפורים.
ספר לי על היום בו פרצה המלחמה, היכן הייתם ומה אירע באותו היום?
"באותו היום, יום הכיפורים, צמנו כמובן והתפללנו בבית הכנסת ככל העם. בשעה 14:00 שמענו את האזעקה שבישרה על פרוץ המלחמה. שמואל אמר לי: "אני בטוח שרכב האיסוף הצבאי ממתין לי ליד הבית". מיהרנו לבית ההורים וכרבע שעה לאחר מכן הרכב הצבאי אכן הופיע ואסף את שמואל למלחמה. שמואל גויס במחנה 'ג'וליס' הסמוך לקריית מלאכי,ומשם נסע לסיני".
"בקרב הראשון", ממשיך ציון ורעד עובר בקולו. "שמואל נפצע והמשיך להילחם על אף פציעתו. ביום הלחימה השלישי הטנק שבו נלחם נפגע בפגיעה ישירה וכל ארבעת חבריו הלוחמים בטנק נהרגו. שמואל נפצע, קיבל טיפול והמשיך להילחם...ביום הרביעי ללחימה עם חציית הטנק את תעלת סואץ, הטנק של שמואל היה בין הטנקים הראשונים שחצו את התעלה, נפגע הטנק מפגיעה ישירה. שלושה חיילים מתוך הטנק נהרגו במקום ומפקד הטנק נפצע קשה ופונה לבית החולים 'סורוקה' בבאר שבע.
ביום החמישי למלחמה נסענו אני, אחי ירמיהו, וגיסי סיסו, שוטר בתפקידו, לחפש את אחי. לגיסי היו קשרים ודרכו יכולנו להיכנס לבסיס ולבית החולים ללא מגבלה. הגענו למחנה הצבאי 'ג'וליס' ושם נמסר לנו ששמואל נחשב לנעדר. במחנה לקחו מאיתנו פרטים והבטיחו ליצור עימנו קשר, אם ייוודע דבר מה על מקום הימצאו של שמואל.
יחד עם זאת, מסרו לנו כי מפקד הטנק שבו נלחם שמואל, נפצע, והוא מאושפז בבית החולים 'סורוקה'. החשנו פעמינו לשם ופגשנו את הקצין הפצוע. הוא היה בהכרה. אחי ירמיהו פנה אליו ושאל אותו היכן אחי שמואל. הקצין אמר לנו: "אני יודע שכולם נהרגו ואני נפצעתי. הספקתי לראות את שמואל יוצא בריצה מהטנק כשהוא כרוך באש התופת שספג הטנק. שמואל רץ מספר צעדים וככל הנראה נהרג ממטח יריות שנורה לעברו". הקצין השתתק לרגע והוסיף: "לאחר מכן איבדתי את ההכרה ואיני יודע מה עלה בגורל החיילים".
ביני לבין ציון, השתררה דקת דומיה. ציון משחזר בפעם המי יודע כמה... את הזיכרון הכואב, המצמרר הזה - מראה אחיו: פצוע, חרוך מכוויות, יוצא במאמץ אחרון מהטנק ומנסה על אף פציעתו החמורה להינצל ואולי אף להוסיף ולהילחם... ואני מהרהרת לעצמי על תעצומות הנפש של שמואל באותו רגע נורא ועל אותן דקות איומות שעברו עליו.
"נפרדנו מהקצין לשלום", הוא ממשיך: "ואיחלנו לו החלמה מהירה. בחול המועד סוכות נקשו אל דלת בתינו קצין ממדור הנפגעים של צה"ל, הרב המקומי דאז שמעון בוסקילה ז"ל ורב צבאי והודיעו לנו ששמואל נהרג. הם סיפרו לנו שגופתו נמצאה במרחק מספר מטרים מהטנק כשהיא חרוכה".
כמעט מיותר לשאול כיצד השפיע מותו של שמואל על בני המשפחה, בעיקר על אמך ואביך.
"במלחמת ששת הימים, עת שמואל יצא לקרב, אימי התנהגה כרגיל, כאילו אין מלחמה. היא אכלה ושתתה כרגיל. אך, במלחמת יום הכיפורים, בארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, היא פרשה לפינה, לא שתתה ולא אכלה. כששאלנו אותה מדוע היא נוהגת כך, השיבה: "אני בסדר".
בימים הללו, ניכרה מתיחות רבה בפניו של אבי. הוא נראה שרוי במועקה וחיוור פנים. אבי היה אדם סגור מטבעו לא הרבה לדבר ולא שיתף אחרים בלבטיו. כששמואל נהרג, אמא לא הפסיקה לבכות. שמואל היה בשבילה הכול. היא פינקה אותו כפי שמפנקים בנות רכות ועדינות, הייתה קשורה אליו בכל מאודה. עם מותו חרב עליה עולמה. לנו, הילדים היה קשה מנשוא לחזות בהורינו במצבם, בנוסף על אבלינו אנו, על אחינו האהוב. אימי נפטרה לפני כארבעה עשר שנים. לאורך כל השנים, היא לא הפסיקה להזכיר את שמואל ולהתפלל לעילוי נשמתו. אבי נפטר כחמש שנים לאחר מותו של שמואל. ניכר היה כי היגון חזק מימנו ויתכן מאוד כי השפעת האבל זירזה את מותו".
איזה בן אדם היה שמואל, כילד וכגבר צעיר?
"שמואל היה בחור מקסים. אני לא אומר זאת כי הוא היה אחי, כל מכריו יעידו על כך. הוא היה ילד ובחור יפה תואר, ילד אכפתי ורגיש, מסור למשפחה. שמואל התגורר ולמד בילדותו בקיבוץ 'גבעת ברנר'. הוא היה ספורטאי מצטיין, שיחק כדורגל, כדור סל. היינו אחים וחברים טובים בנפש. טיילנו יחד, הלכנו יחד לקולנוע, הוא היה נדיב, היה מזמין אותי על חשבונו. לא היו בינינו סודות". ציון מפסיק לרגע את דבריו ומוסיף בעצב: "שמואל חסר לי עד היום. יש רגעים שבהם אינני מעכל שהוא איננו. שמואל שימש לי אוזן קשבת ויעץ לי בנושאים רבים. עד היום אני מדמיין שאני יכול להרים טלפון ולהתייעץ עימו".
אלמנתו של שמואל, נישאה בשנית וכיום היא אם לשני ילדים. היא מתגוררת בעיר חיפה. בני משפחתו של ציון שומרים על קשר עימה וכשילדיו של ציון מגיעים לחיפה הם מבקרים בביתה. כשפרצה המלחמה היו לציון כאמור שני ילדים. צדקיהו הבן הבכור היה בן שנתיים וחצי. ציון מספר שצדקיהו הפעוט הכיר את דודו ואהב אותו. לאחר הבת דקלה נולד לציון וכרמלה בן והוענק לו השם שמואל והוא מכונה בשם החיבה: שמואליק.
ילדיו של ציון שרתו ומשרתים בצבא ביחידות קרביות: הבן הבכור צדקיהו שרת כמנוען מוטס (כיום נשוי ואב לילדים), דקלה שירתה כחיילת קרבית ברמאללה, שמואליק וליאת שרתו בחייל האוויר ונדב בו הזקונים משרת כרגע במילואים ברמאללה. הילדים שמעו על דודם מחברים ובני משפחה ועל אף שלא זכו להכירו הם חשים אהבה והערצה לדודם הלוחם, הגיבור שנהרג במלחמה.
ציון מספר, שנדב, הבן הקטן, משנה את משמרות השמירה שלו בבסיס ונשאר לשמור כל הלילה אם יש צורך, בכדי להיות נוכח בטקסי יום הזיכרון לחללי צהל בכלל ולדודו בפרט, דבר שמרגש מאוד את ציון אביו. שמואל נטמן בחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים. מידי שנה נערך בלטרון - ב'יד לשריון' - אתר הגבורה וההנצחה לחללי השריון - טקס זיכרון לנופלים הטקס ייערך השנה, ביום רביעי הבא (4.10.06 ). יום חמישי (השבוע) הוא יום האזכרה השנתי למותו של שמואל ז"ל.
נושא השבויים עומד כעת על הפרק. גם במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי חיילים (ביניהם גם מתושבי עירנו). הפניתי לציון שאלה בנושא כאוב זה של נפילת שבויים ובקשתי ממנו כאח לחלל במלחמה, להביע את דעתו בנושא.
"הייתי מעדיף שאחי יהיה שבוי ולא מת. הייתי מעדיף לחיות בתקווה שביום מן הימים, אולי, הוא ישוחרר. בעניין השבויים כיום אני חושב שזהו בזיון של הממשלה שלא הגיעה להסכם עד היום. כמו כן אני רואה בהרג החיילים הרבים כישלון של הממשלה. כשרב טוראי גלעד שליט נלקח בשבי היו צריכים לבצע פעולה רצינית כגון כיתור עזה והטלת עוצר ממושך. כיום בעזה השגרה נמשכת כרגיל. הרסנו את לבנון ובחורינו הצעירים הלכו לחינם. אם כבר אז, היו מבצעים פעולות נרחבות, היו סיכויים גדולים יותר להשבת הבנים. היום, לאחר מות חיילים רבים, אנו נאלץ להחזיר מחבלים רבים תמורת שבויינו. ההגדרה: "מחבלים שאין להם דם על הידיים אינה מקובלת עליי. מחבלים הם מחבלים. נקודה.
שמואל חסר לי מאוד. הוא היה לוחם אמיץ וגיבור. כשאני יודע שהוא נפצע ובכל זאת חזר להילחם אני מתמלא גאווה. כששמעתי את חיילינו שנפצעו בלבנון אומרים שהם רוצים להחלים מפציעותיהם על מנת לשוב ללבנון ולהילחם, דבריהם עוררו צמרמורת בגופי. אין הרבה חיילים כאלה! האכפתיות והפטריוטיות למדינה הם דברים שאנו כעם, צריכים לזקוף ראשינו גבוה ולהיות גאים בחיילים שכאלה".
בסמוך לצומת נחשון, ישנו יער של ק"קל ובו אנדרטה לזכר חללי מלחמות ישראל. שם בין העצים, נטוע עץ חסון וגבוה על שמו של שמואל דנזן ז"ל שלחם בגבורה. יהי זכרו וזכר כל הנופלים ברוך.
פורסם "בשופינג מקומי"
www.sun4u.co.il
אודות הכותב:
אתי מולא עיתונאית פרילנסרית במקומון של בית שמש ומטה יהודה. מנהלת פורטל הגירושין של ישראל http://www.gglove.co.il
אימייל etimul@walla.com
אתי מולא עיתונאית פרילנסרית במקומון של בית שמש ומטה יהודה. מנהלת פורטל הגירושין של ישראל http://www.gglove.co.il
אימייל etimul@walla.com